אכיפה בררנית

אכיפה בררנית היא מצב שבו הרשות, המשטרה או התביעה, נוקטת הליך נגד אדם אחד ונמנעת מכך כלפי אחרים שמצבם דומה, משיקולים לא ענייניים או בלי הסבר סביר. זו פגיעה בשוויון בפני החוק, והיא אחת הטענות המרכזיות במסגרת הגנה מן הצדק. אם הטענה מתקבלת, בית המשפט רשאי לבטל את כתב האישום או לתת סעד אחר, למשל הקלה בעונש.

לא כל אכיפה חלקית פסולה. הרשויות אינן יכולות לאכוף כל עבירה, ומותר להן לקבוע סדרי עדיפויות. השאלה היא אם ההבחנה בין המקרים נעשתה משיקולים ענייניים.

מה חשוב לדעת

• תשתית לכאורית. הנאשם צריך להראות תחילה, ברמה לכאורית, שנעשתה הבחנה בין מי שנתוניהם דומים. משעשה זאת, על הרשות להציג את השיקולים הענייניים שעמדו מאחורי ההבחנה. מדובר בנטל להביא ראיות ולהסביר, ולא בהעברה של נטל השכנוע.
• השוואה לאחר באותה פרשה. המקרה המובהק הוא כשאדם אחר באותו אירוע, על בסיס אותן ראיות בדיוק, לא הועמד לדין או זכה להסדר מקל. כאן קל במיוחד להראות את הפער.
• מחדל ולא רק זדון. אין צורך להוכיח כוונה רעה. גם פגם שנבע מרשלנות או מטעות בתום לב יכול להצדיק סעד.
• גם בשלב העונש. טענה שלא הובילה לביטול כתב האישום עדיין יכולה להשפיע על העונש.
• בירור עובדתי. טענת אכיפה בררנית נבנית על נתונים: מה קרה בתיקים דומים. לכן לעיתים צריך לבקש מהתביעה חומרים ומידע על מדיניות האכיפה.

המידע במילון הוא הסבר כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.