זכות השתיקה

זכות השתיקה מאפשרת לאדם שנחקר במשטרה, או שעומד לדין, לסרב לענות לשאלות. היא נגזרת מההפללה עצמית ומחזקת החפות: אף אחד לא חייב לעזור למדינה להוכיח את אשמתו. בתחילת חקירה באזהרה החוקר חייב להודיע לחשוד שאינו חייב לומר דבר, ושכל מה שיאמר עלול לשמש ראיה נגדו.

לזכות יש גם מחיר אפשרי. שתיקה בחקירה עלולה להחליש גרסה שהנאשם יעלה לראשונה במשפט, כי בית המשפט עשוי לתהות מדוע לא נמסרה קודם. ושתיקה של נאשם בבית המשפט, כשהוא בוחר שלא להעיד, עשויה לשמש חיזוק לראיות התביעה, אך לעולם לא תחליף אותן.

מה חשוב לדעת

• שתיקה אינה פוטרת את החוקרים. בחירה לגיטימית של נחקר לשתוק אינה מתירה לחוקרים לוותר על חקירה מקצועית והוגנת, ואינה מתירה לתביעה להאשים אותו לימים בחשדות שלא הוטחו בו כלל בחקירה.
• ניסוח הצהרת השתיקה. לעיתים נכון לפתוח את החקירה בהצהרה קצרה, למשל שהשתיקה היא בעצת עורך הדין. הצהרה כזו ממסגרת את השתיקה כבחירה מושכלת ולא כהודאה.
• השתיקה צריכה להיות החלטה, לא ברירת מחדל. במקרים מסוימים דווקא מסירת גרסה מוקדמת היא שמונעת כתב אישום. ההחלטה אם לשתוק או לדבר צריכה להתקבל אחרי היוועצות בעורך דין.
• שתיקה חלקית. אפשר לענות על חלק מהשאלות ולשתוק בחלקן, אבל שתיקה סלקטיבית עלולה להתפרש לרעה, ולכן גם היא צריכה תכנון מראש.

המידע במילון הוא הסבר כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו.